סיפור - חביתה של אביונים

שם המחבר: 
תרגום לישראלית: חיים שפירא

‫האגדה שאתם עומדים להיחשף אליה, (לא) התרחשה בפרברי העיר בת ים אך, למרבה הפלא, היא ממשיכה‬
‫להתרחש, בנוסחים דומים, במקומות שונים בעולם בנסיבות מגוונות ומשונות, בשפות ובתלבושות שונות.‬
‫ומי יודע? אולי גם אתם לקחתם חלק במצבים דומים...‬
‫הדמויות הראשיות באגדה הן שני צעירים שלא השכילו לממש את יכולותיהם במערכת האילוצים‬
‫אשר נכפתה עליהם:‬
‫הצעירה נקראת תקווה ושם הצעיר: פרקטי.‬
‫האגדה נפרשת על פני חמש מערכות, כמניין השלבים במחזור החיים הקלסי של פרויקט:‬
‫       התלהבות;‬
‫       התפכחות;‬
‫       התאוששות;‬
‫       חיפוש האשמים;‬
‫       חלוקת הפרסים (לאלה שלא השתתפו).‬

מערכה א': התלהבות‬
‫בניגוד להרגלה, חזרה תקווה נסערת ונפעמת לצריף הרעוע ששימש אותה ואת לבן זוגה כבית במהלך השבועות‬
‫האחרונים. השלט שתלה מר גולדרט, מפקח הבנייה מטעם עיריית בת ים, העלה חיוך סרקסטי על פניה‬
‫חרושות הקמטים וצרובות השמש. על השלט נכתב באותיות מחוספסות:‬


‫מגופה ומבגדיה נדף ריח חמצמץ של זיעה. בסערה פתחה את הדלת החורקת, כמעט נתקלת בבן זוגה פרקטי‬
‫שישב על כסא הקש, משרטט, בכובד ראש, מעגלים במדור דרושים של מעריב. הוא קפץ בבעתה, מפיל אגב כך‬
‫את הכסא.‬
‫"מה קרה?" נזעק.‬
‫"שום דבר... שום דבר" מלמלה תקווה ומיהרה למטבח.‬
‫"ברוך השם" פלט פרקטי מבין שפתיו, הרים את הכסא ובחן בקפידה את יציבות רגל הכסא שתיקן בבקר. "ברוך הוא וברוך שמו" המשיך למלמל ומיהר להשלים: "אמן... אמן".‬
‫בעדינות, ייצב את ישיבתו על הכסא ופרש את העיתון על ברכיו.‬
‫תקווה הפגינה פעילות כאחוזת תזזית, פותחת וטורקת שוב ושוב את דלתות ארונות המטבח כאילו חיפשה דבר‬
‫מה שאבד.‬
‫"איך עבר עליך היום?" התעניין מבלי להסיט את עיניו מהודעות הדרושים המסקרנות.‬
‫"מדהים" השיבה תקווה והמשיכה לנוע בחוסר שקט בין הכיור הסדוק לכיריים השחורים שמצא פרקטי‬
‫במזבלה שליד השוק הקטן, לפני שבוע בדיוק.‬
‫"מממ.. מה... מה מדהים?" שאל פרקטי ושמט את העיתון מידיו. "מאיפה את חוזרת?" המשיך להקשות וצלע‬
‫לכוון המטבח.‬
‫"אהה..." השיבה והניפה את ידה בתנועת ביטול. "אהה... זה... זה לא חשוב..." המשיכה וכבשה לפתע את פניה‬
‫בכפות ידיה. כתפיה רעדו.‬
‫פרקטי מיהר לעברה, וחיבק את גופה הצנום. "תקוול'ה שלי, מתוקה שלי, מה קרה?"‬
‫"תעזוב... שום דבר... חם לי" הוסיפה, והתרחקה ממנו.‬
‫"אני לא עוזב אותך" גמגם פרקטי וליטף ברוך את שיער ראשה המוקשה. "מה קרה לך היום?‬
‫ספרי... בבקשה..."‬
‫תקווה נשענה על הקיר בגבה והרימה את סנטרה כלפיו. זוג עיניים גדולות, בצבע תכלת עמוק, המשורגות בנימי‬
‫דם צפופים ניבט לעברו בכלימה. עיניו התרככו והוא שלח אצבע מעוטרת בשריטות שחורות המעידות על‬
‫עיסוקו, לעבר פניה ומחה בעדינות דמעה שציירה שביל פתלתל על לחייה.‬
‫"אני רוצה..." מלמלה בעוד הדמעות חונקות את גרונה.‬
‫"כל מה שתרצי" לחש פרקטי ברוך. "רק תגידי..."‬
‫היא משכה בכתפיה ושתקה.‬
‫"זה בגלל שאת חושבת שאני לא מסוגל לתת לך?" הקשה ומיקד את מבטו בעיניה הדומעות.‬
‫"זה לא זה..." מלמלה ופיה התקמר כמו עמדה לפרוץ בבכי.‬
‫"נו, טוב..." התרחק ממנה פרקטי והרים מעט את קולו. "אם את לא רוצה להגיד, אז לא צריך... מה לעשות?‬
‫תשאירי את זה בבטן... הרי זה מה שאת אוהבת...".‬
‫"הייתי היום בבית מלון" קטעה תקווה את דבריו במבוכה והסיטה את מבטה לעבר התקרה, מקום בו התנחל‬
‫עכביש שחור שטווה לו רשת ללכוד בה את ארוחותיו.‬
‫"מה עשית בבית מלון?" נרעש פרקטי וזקף את קומתו. באחת התקמרו גבות עיניו בזעף. "מה עשית שם?"‬
‫הרעים קולו.‬
‫"שלחו אותי לעזור לשף... כך קוראים לטבח הראשי שם".‬
‫"אהה..." התרכך קולו. "אז זה בסדר... כמה קיבלת?"‬
‫"מה?" נרתעה לאחור. "כמה מה?"‬
‫"כמה קיבלת?" חזר על שאלתו. "כמה כסף קיבלת?".‬
‫"אהה..." נאנחה. "בשבוע הבא אקבל. אבל... אבל היה שם משהו אחר שרציתי לספר לך..."‬
‫פרקטי פסע באיטיות לאחור מבלי להעתיק את מבטו מעיניה כאילו חשש מדבר מה איום העומד להיחשף. דבר‬
‫מה שיפגע ברקמת היחסים העדינה שהוא טורח כל כך לפתח.‬
‫"אהה..." פלטה הנחה מתמשכת וחיוך סתום החל להתפשט על פניה.‬
‫פרקטי חש בהצטברות אדרנלין בדמו. קצב פעימות ליבו הואץ והוא שתק.‬
‫"הכנו חביתה" צחקקה.‬
‫"מי זה אנחנו" חשב פרקטי אך לא שאל. "היא כבר תגיד..." הרהר.‬
‫"והריחות... פשוט הוציאו אותי מדעתי..."‬
‫הוא המשיך לשתוק והעתיק את מבטו לעבר מדור הדרושים בעיתון.‬
‫"זה היה משהו... שלא מהעולם הזה...". היא פרשה את ידיה לצדדים והחלה לפסוע באיטיות לעבר החדר‬
‫היחיד... "נו, תשאל מה היה שם! חביתה... ולא סתם חביתה... חביתה של עשירים... ובחביתה היו פטריות...‬
‫ישר מהחממה... ובצל... לא כזה שאנחנו אוספים מהשוק לפני כניסת השבת... בצל-בצל... סגול כזה" מלמלה‬
‫ועיניה בורקות.‬
‫פרקטי עקב אחריה בעניין.‬
‫"ושום..." המשיכה, "וגמבה אדומה עם עוד כמה סוגים של ירקות שלא ראיתי מעולם... אפילו לשמן היה ריח‬
‫מיוחד... כזה שיש רק בבתי מלון... והביצים? מעולם לא ראיתי כאלה ביצים גדולות. בחיי... מסכנות‬
‫התרנגולות" חייכה. "ובכל ביצה היו שני חלמונים!!!"‬
‫"יופי..." חייך פרקטי. "והטעם... איך היה הטעם?"‬
‫"לא נשאר לטעום" אמרה ביבושת וזרקה מבט מאוכזב לעברו. "מה שנשאר על המחבט היה קר וקשה... אבל‬
‫הריח... מא מא מיה... איזה ריח... למות".‬
‫"או קיי" סיכם פרקטי. "אני חוזר לעיתון. אולי אמצא איזו משרה טובה... ואז אוכל להזמין לך חביתה כזו...‬
‫כמו של עשירים".‬
‫"אני באמת רוצה חביתה כזו!" הרימה תקווה את קולה. "אני רצינית!!! ולא כמו של עשירים... אני רוצה‬
‫אומלט של עשירים..."‬
‫פרקטי הביט בה במבוכה ופלט בהיסוס: "מה?"‬
‫"אומלט... אומלט... זו חביתה, טפשון... ככה הם, העשירים, קוראים לחביתה".‬

מערכה ב': התפכחות‬
‫"אני רוצה לאכול... פעם אחת בחיי... אומלט של עשירים!" חזרה ואמרה.‬
‫"אבל... אבל..." גיחך פרקטי. "מה לעשות? אנחנו לא עשירים... זרקו אותנו לרחוב כי אנחנו לא מספיק‬
‫עשירים... כי לא היה לנו כסף לשכר דירה... אנחנו אוספים בְּרָרָה של ירקות מערמות הזבל בשוק, לא בגלל‬
‫שאנחנו רוצים לעשות את זה... כי פשוט אין לנו כסף..."‬
‫"אבא שלי לימד אותי שאין דבר העומד בפני הרצון" קטעה את דבריו כמעט בצווחה, "ולכן הורי קראו לי‬
‫תקווה. ואני רוצה... אני באמת רוצה... מאוד מאוד... לטעום פעם אחת בחיי... אומלט... אני רוצה להרגיש את‬
‫הטעם של ביצה... כזו שהעשירים שם במלון התענגו על טעמה. גם לי מגיע" הכריזה.‬
‫"וההורים שלי..." נאנח פרקטי והסיט את מבטו מעיניה. "הם קראו לי פרקטי... כדי שהשם שלי יזכיר לי כל‬
‫יום... כל שעה... שהרגליים שלי צריכות לעמוד על הקרקע... ולמה? אל תעני לי... אני אגיד לך... כדי שלא‬
‫אקפוץ מעל הפופיק. כדי שלא יהיו לי עיניים גדולות..." הרים את קולו בהתרגשות. "כדי להכיר ולכבד את‬
‫גבולות היכולת שלי...".‬
‫"אפשר להשיג דברים גדולים... וערבים לחך" הטעימה ורקעה ברגלה,  "אבל אפשר להשיג אותם רק  אם ‬
‫מסתכלים  רחוק... כשמסתכלים למטה רואים את הטינופת... למטה נמצאים הדברים הקטנים... הדברים‬
‫שאחרים משליכים... אבל רחוק… שם נמצאים החלומות".‬
‫"אם כך, אמרת את הכל" נאנח. "זה בדיוק ההבדל בינינו. תקווה מנסה להשיג חלומות... הזיות... ופרקטי‬
‫מחפש דברים שאפשר להשיג...לא תאוריות... את בכלל יודעת כמה עולה כל דבר בחביתה הזו של העשירים?"‬
‫תקווה שילבה את ידיה, יישרה את גבה, הישירה את מבטה לעברו ופלטה בקול בעל גוון תכליתי: "נקח‬
‫משכנתא..."‬
‫"משכנתא??? מה זה משכנתא?"‬
‫"הלוואה" הסבירה. "הלוואה מהבנק..."‬
‫"ואיזה בנק יסכים לתת לך הלוואה?" הקשה. "צריך לפחות... לפחות משכורת קבועה... צריך רכוש... כדי‬
‫למשכן אותו..."‬
‫"אתה הפרקטי מבינינו" נאנחה. "אז אולי תציע אתה איזו הצעה פרקטית?"‬
‫"את צודקת" מלמל. "ובדיוק בגלל זה אני חוזר לחפש משהו טוב במדור הדרושים".‬

מערכה ג': התאוששות‬
‫"השקט בַּחִ'רְבֶּה הזו... בלילות... זה הדבר הכי טוב שיש" הרהרה וניסתה להירדם.‬
‫"שלא תחשבי שלא חשבתי עלייך היום, מתוקה שלי" לחש פרקטי, בעודו מגרד את צלקות האקזמה השוכנות‬
‫דרך קבע בין אצבעות רגליו.‬
‫היא עיקמה בספקנות את פיה ולא הגיבה. כבר שבוע שאינה ישנה כהלכה בגלל הצרצר שמסתתר אי שם מתחת‬
‫לכיור ופוצח ברינה בדיוק כשהיא מתחילה להרדם. "איזו באסה..." כעסה, "ופרקטי אפילו לא מסוגל לתפוס‬
‫את החצוף הזה ולמרוח אותו על הרצפה. אז הוא טוען שהוא חשב עלי? ברררר".‬
‫"את רוצה להכין חביתה של עשירים?" לחש, כאילו קרא את מחשבותיה.‬
‫באחת פקחה את עיניה מבלי להזיז את גופה. ריח של אומלט הציף, לפתע, את חלל החדר.‬
‫"חשבתי על פתרון. אולי הוא לא בדיוק מתאים למה שאת התכוונת... אבל..." אמר בקול רך וליטף בחיבה את‬
‫כתפה החשופה.‬
‫תקווה הזדקפה ושלחה מבטים חשדניים לעברו. "אומלט... עכשיו? באמצע הלילה?"‬
‫"אז תקשיבי" אמר והתיישב על המזרן. "לא אכלנו את הביצה בשבוע שעבר. בדקתי את זה. והביצה... זאת‬
‫אומרת... היא דווקא בסדר גמור... היא יכולה בקלות להתחפש לאומלט..."‬
‫"כן..." מלמלה כאילו לעצמה והבליעה חיוך מתקתק.‬
‫"אז במקום להיכנס לחובות ולקחת משכנתא... אני מבטיח להביא לך את כל מה שתרצי כדי להכין חביתה כמו‬
‫במלון. אבל... כדי שזה יהיה הכי קרוב לצפיות שלך, תכיני רשימת חומרים".‬
‫"בכיף" אמרה ועטפה את כפות ידיו בידיה. "איזה ריח מגעיל", הרהרה כשקירבה את כפות ידיו לשפתיה, כדי‬
‫לנשק, אך לא אמרה דבר. "גם אני לא מי יודע מה..." חשבה, השתרעה על הגב, הניחה את ראשה על ידיה‬
‫השלובות וחייכה לעצמה. ריחות המטבח הציפו את דמיונה. נחירות פרקטי שהתערבבו עם זימרת הצרצר כבר‬
‫לא הפריעו לשלוות נפשה.‬
‫■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■‬
‫"הנה הרשימה" אמרה בחיוך מתוק, מיד כשנכנסה. "לקחתי את הרשימה מהשף. הוא לא בדיוק שיתף פעולה‬
‫כי הרי זה הסוד המקצועי שלו... אבל בסופו של דבר הוא הסכים".‬
‫פרקטי חייך ונטל את הפתק המקומט מידה הרועדת מהתרגשות. בזהירות הניח את פיסת הנייר על ברכו‬
‫ושפשף בעדינות. "זה כדי ליישר את הקמטים" הסביר.‬
‫"רק אל תמחק את הכתוב" התריעה תקווה. "אין לי עוד פתק..."‬
‫"תפסיקי להיות לחוצה" גיחך והציץ ברישומים. בתנועה זריזה קרע את הנייר לשניים.‬
‫"מה אתה עושה?" זעקה ועטה עליו כדי לחטוף ממנו את המרשם.‬
‫בקלילות חמק מידיה המושטות בעודו צוחק בקול גדול. "מה את מפחדת? בסך הכל חילקתי את הפתק לשני‬
‫חלקים. רשימת החומרים תשאר אצלי ואופן ההכנה ישאר בידיך... מה הסיפור שלך?".‬
‫"אני רוצה את שני החלקים" דרשה בהטעמה.‬
‫"אז תני, לפחות, להעתיק את הרשימה" ויתר.‬
‫"אני אקריא לך" הציעה.‬
‫"או קיי" הסכים והחליק את פיסת העיתון. "רשימת חומרים" כתב ביד רועדת והמתין.‬
‫"תרשום" דרשה. "אומלט ליחיד".‬
‫את הרשימה שהכין ערך, אירגן, וקישט – ממש כמו לקראת אירוע חשוב במיוחד:‬
‫ ‬
אומלט מיוחד - לתקווה האחת והיחידה שלי‬
‫                       שלוש ביצי משק טריות - מספר 1;‬
‫                       שלוש פטריות יער טריות;‬
‫                       3 כפות גבינה קשה מגוררת גס; (גבינת קשקבל או גאודה אבל יכול להיות גם פרמזן או מוצרלה);‬
‫                       20 גרם חמאה;‬
‫                       כפית גדושה של מלח שום;‬
‫                       שתי שיני שום טריות (לא קפואות);‬
‫                       בצל סגול בינוני;‬
‫                       כף אחת של עירית קצוצה;‬
‫                       כף שטוחה של קמח טופח.‬
‫ ‬
‫כשנכנסה, אחזה בה ההתרגשות. הוא דאג לטטא את החדר. בקפדנות סידר את המצעים על המזרן והעמיד‬
‫שולחן במרכז החדר. שולחן אמיתי, יציב... ועליו הניח מפה מפלסטיק בצבע סגול בהיר, הצבע האהוב עליה.‬
‫וזר פרחים סגולים שקטף בדרך... האווירה הייתה מחשמלת. והיא התרגשה! הדמעות כמעט חנקו את גרונה.‬
‫היא הביטה בעיניים נוצצות על השולחן, בעיניו הבורקות והצוחקות בקערות שהיו סדורות וממתינות לשרת‬
‫אותה. והייתה גם צידנית. וכל החומרים המתינו בתוכה.‬
‫"אני מתה עליך" אמרה ונתלתה על צווארו.‬
‫"מעניין" הרהר פרקטי בסיפוק. "החלטנו להריץ פרויקט... ואנחנו עושים את זה... ובגדול!!!".‬
‫"ועכשיו לעבודה" האיץ בה.‬
‫"או קיי" הסכימה. "נתחיל ברשימה"‬
‫ ‬
מערכה ד': חיפוש האשמים
‫חיוכו לא סר מפניו כאשר פתח את מכסה הצידנית.‬
‫"שלוש ביצים" ביקשה.‬
‫"או קיי, תקווה" ביקש לומר וקולו רעד. "לפני שנתחיל, אני רוצה להגיד... זאת אומרת... התייעצתי עם...‬
‫כאילו... עם כל מיני... ו... והם אמרו שזה לא כל כך בריא לאכול הרבה ביצים.‬
‫וחוץ מזה הן קצת יקרות, ביצי המשק האלה... אז השגתי ביצה... של תרנגולת..."‬
‫"טרייה?" הקשתה תקווה.‬
‫"היא בסדר... בסדר גמור" הסביר. ביצה מספר 3 מלפני שבוע היא עדיין בסדר.‬
‫"הייתה בקירור?" שאלה.‬
‫"מי יודע" השיב בכניעה.‬
‫"ביצת משק?" המשיכה להקשות. "כי אתה אולי לא יודע, אבל ההבדל בטעם הוא... זאת אומרת, יכול להיות‬
‫הבדל... די משמעותי... בטעם, כאילו..." חייכה ושלחה לעברו מבט מלוכסן.‬
‫הוא משך בכתפיו ומלמל לעצמו: "זה מה יש... אפשר לשבור את הקליפה?"‬
‫"אל תוך הכוס" ביקשה וקירבה אליו כוס זכוכית.‬
‫בעדינות הקיש על שפת הכוס ביד אחת ובתנועה מעגלית שפך את הביצה אל תוך הכוס.‬
‫"כל הכבוד" החמיאה. "אבל... אבל נשארה קליפה קטנה בפנים... ומה זה? יש שם כתם דם? והכתם האפור‬
‫הזה... מה זה?" שאלה.‬
‫"לא יראו את זה" הגיב במבוכה, הכניס את אצבעו הגסה אל הכוס, חיטט מעט בחלמון הביצה ושלף את‬
‫רסיסי הקליפה. את כתם הדם התקשה ללכוד.‬
‫"אני תמיד אוכל ביצים כאלה" הסביר וניגב את אצבעו במכנסיו.‬
‫היא הנהנה בראשה ושאלה: "מה עם הפטריות? הבאת שלוש פטריות יער טריות?"‬
‫"תשמעי, תקווה" אמר וקולו הצטרד. "הצלחתי להשיג במאמצים רבים, כמה פטריות... מצויינות! רוצה‬
‫לשמוע איך השגתי אותן?"‬
‫"לא כל כך" מיהרה להתחמק. "אפשר לקבל אותן?"‬
‫"ודאי ודאי" השיב בחיוך מתחסד ודילג בקלילות לעבר הצידנית, שלח את ידו והעלה מקרקעיתה באגרופו‬
‫הקמוץ, ארבע פטריות מעוכות בעלות גוון אפור. היא תפסה במרפקו שנייה אחת לפני שהשליך את העיסה‬
‫שבידו אל הכוס. "לאאאא!!!" שאגה. הוא קפא במקומו והביט בה בתדהמה. בזהירות קרבה את אגרופו‬
‫הקמוץ לנחיריה ועיוותה את פניה בסלידה. "מגעיל... זה רקוב... זרוק את זה ושטוף את הידיים" אמרה‬
‫בתחושת תיעוב.‬
‫"רק רגע" ניסה שוב, ושלף פטרייה נוספת, שנראתה טרייה יותר. "ומה עם זו... הרי חייבים לפחות פטרייה‬
‫אחת..."‬
‫"שטפת ידיים? יא..."‬
‫"בסדר… בסדר…" העמיד פני נעלב ופסע לעבר כיור המטבח.‬
‫"גבינה" הושיטה את ידה לעברו חסרת סבלנות.‬
‫פרקטי גחן לעבר הצידנית, חיטט בין הדברים שנערמו בתחתיתה והעלה קוביית גבינה צהובה עטופה בנייר‬
‫פרגמנט משומן. "יש!" הודיע בשמחה.‬
‫"איזו גבינה זו?" תבעה לדעת.‬
‫"גבינה קשה... הבאתי אפילו פומפיה לצורך העניין" אמר בגאווה.‬
‫"אתה רואה את הפסים הלבנים האלה?" שאלה, ולא המתינה לתשובה. "הגבינה הזו קצת ישנה, אתה מבין?‬
‫היא הייתה יותר מידי זמן בחוץ, בחום, אבל אני מניחה שאפשר יהיה להסתדר עם זה...", צחקקה וליטפה את‬
‫גב ידו. "קלף את החלקים הלבנים מהגבינה" הורתה.‬
‫"אבל לא ישאר שום דבר" רטן.‬
‫"ישאר… ישאר…" הרגיעה. "פחות חשובה הכמות, העיקר האיכות" הסבירה והחזירה את מבטה אל‬
‫הרשימה. היא חנקה אנחה שעמדה לפרוץ מגרונה והוסיפה: "אני רוצה לראות באמת… מה יש לנו כאן".‬
‫פרסה את פיסת הנייר על השולחן והחלה לשרבט:‬

אומלט מיוחד - לתקווה האחת והיחידה‬
‫          שלוש ביצי משק טריות מספר 1;. ‬
          ביצה מספר 3 מהשבוע שעבר;‬
‫          שלוש פטריות יער טריות;‬
          3 כפות גבינה קשה מגוררת גס (גבינת קשקבל או גאודה ‬
          אבל יכול להיות גם פרמזן או מוצרלה);‬
‫         כף גבינה צהובה, גלבוע;‬
‫         20 גרם חמאה;‬
‫         שתי כפות שמן חמניות;‬
‫         כפית גדושה של מלח שום‬
‫         כפית מלח ים;‬
‫         שתי שיני שום טריות (לא קפואות);‬
‫         שן שום מסכנה אחת;‬
‫         בצל סגול בינוני‬
‫        ראש בצל יבש;‬
‫        כף אחת של עירית קצוצה‬
‫        שלושה עלים קמלים של בצל ירוק. לרכך במים לפני השימוש;‬
‫        כף שטוחה של קמח טופח‬
‫        כף שטוחה של קמח.‬
‫"זה מה שנותר מרשימת החומרים" מלמלה והצביעה על הנייר המקומט שסירב להתגהץ.‬
‫"זה מה יש" סיכם פרקטי. "אנחנו חיים במערכת של אילוצים שמאתגרים אותנו - לעשות את המכסימום עם‬
‫מה שיש... ככה החיים הרבה יותר מעניינים" הסביר בחיוך מתנשא.‬
‫"זה נשמע מאוד פרקטי" מלמלה, "אבל..."‬
‫"תרשי לי לפנק אותך" ביקש. "אני אכין את החביתה... איפוא הוראות ההכנה?"‬
‫■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■ ■‬
‫תקווה הייתה מוכנה. היא שטפה היטב את הזעה בבתי השחי, חפפה את שערה ולבשה את השמלה הסגולה‬
‫החדשה שקיבלה לפני שנה מעמותת "מאיר פנים".‬
‫פרקטי הרטיב במים את שערו והחליקם במסרק כדי לשוות לחזותו מראה מסוגנן. את מגבת המטבח קיפל‬
‫בעדינות והניח על זרועו כמו מלצר מקצועי.‬
‫תקווה התקרבה אל השולחן והוא הרחיק את הכסא מעט, רומז לה לשבת.‬
‫בצעד אצילי התקרבה לעבר הכסא והמתינה לפרקטי שיקרב אותו לאחוריה. היא התישבה כשחיוך מלכותי‬
‫מקשט את פניה.‬
‫"פה פה פה פאאאם... פה פה פה פאאאם..." זמזם בעליצות את הפתיחה לסינפוניה החמישית של בטהובן‬
‫כאשר הניח ביראת כבוד צלחת ועליה אומלט מושחם מדיף ריח כמו ממסעדת גורמה משובחת...‬
‫"אני הולך לשמור את הדלת" צחק. "עוד מעט כל השכונה תגיע בעקבות הריח..."‬
‫תקווה התעלמה מההערה. כל תשומת ליבה הייתה נתונה לאומלט המושחם, שרסיסי הגבינה ופתיתי הבצל‬
‫המטוגן קשטו את המראה המפתה שלו.‬
‫באיטיות פרסה פלח צר, נעצה בו את המזלג, עצמה את עיניה וקירבה לפיה.‬
‫פרקטי עקב, בסקרנות, אחר הבעות פניה מבלי לומר דבר, כדי שלא לפגום ברגע ההיסטורי.‬
‫היא הריחה בהנאה גלוייה את פיסת האומלט וחיוך רחב קישט את פניה הנאים.‬
‫אט אט פישקה את שפתיה ונגסה בעדינות באומלט החמים. פניה קפאו לרגע, החיוך נעלם... ובאחת ירקה את‬
‫החביתה מפיה כשהבעת פניה מעידות על סלידה עמוקה.‬
‫פרקטי נסוג בהפתעה והיא פלטה באכזבה גלוייה:‬
‫"ולזה הם קוראים חביתה של עשירים?"‬

מערכה ה': חלוקת פרסים (לאלה שלא השתתפו)‬
‫מה ניתן ללמוד מהסיפור הקצר, פרי-עטו של שלום עליכם – סופר שחי בתקופה אחרת וכתב בלשון משונה (יידיש).‬
‫כפי הנראה, ההתנהגות האנושית נותרה, ללא שינוי ניכר. חביתה של עשירים מבטאת דילמה  בבחירה‬
‫שבין הטוב לטוב יותר, בין התאוריה לפרקטיקה, בין רצון ליכולת.‬
‫ ‬
‫תם... ולא נשלם…‬
‫ ‬
אנא, העשירו אותנו במחשבותיכם.‬
‫האם הייתם בוחרים בסוף אחר?‬
‫האם הייתם משנים את העלילה?‬
‫האם אתם מוכנים לחלוק עימנו תּוֹבָנוֹת שרכשתם מהסיפור?‬
‫נשמח מאוד אם תשתפו אותנו בדוגמאות מהחיים...‬

גרסה להורדה